ביהמ"ש דחה טענת תרמית ופסק פיצוי

ביהמ"ש  דחה טענת תרמית ופסק פיצוי

בתי המשפט

 

בית משפט השלום תל אביב-יפו                                                            א. 050228/06                             

בפני:                כב' השופט חאג' יחיא                                                  תאריך:    29/12/2008

בעניין:

פוצ'טר ראיסה

 

 

ע"י ב"כ עו"ד

פרופ' (רופא, ביוכימאי) יעקב ברג

התובעת

 

- נ  ג  ד -

 

 

קרנית-קרן לפיצוי נפגעי ת"ד

 

 

 ע"י ב"כ עו"ד

 פריש , שפרבר

הנתבע

 

פסק – דין

מבוא ורקע כללי  

לפני תובענה, לפיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים-תשל"ה 1975 (להלן - חוק הפיצויים) שהוגשה על ידי התובעת, ילידת 1936 בגין פגיעתה בתאונת דרכים לטענתה, אשר אירעה   ביום 8/1/08 בהיותה הולכת רגל .

 

התובענה הוגשה כנגד קרנית [להלן – הנתבעת] מכח חבותה השיורית, לפצות בין היתר נפגעים בתאונות שחוק הפיצויים חל עליהם, איך אין בידם להיפרע מאת מבטח מן הסיבה שנהג הרכב הפוגע אינו ידוע .

 

הצדדים נחלקו, הן בשאלת החבות והן בשאלת גובה הנזק, נוכח כפירתה של הנתבעת בחבותה בגין האירוע הנטען .

 

נסיבות אירוע התאונה – האם נפגעה התובעת באופן המתואר בכתב התביעה  :

התובעת, עולה מחבר העמים, טוענת בכתב התביעה כי : "עת חצתה את הכביש ביום 8.1.01 ברחוב סוקולוב בחולון, רכב פרטי פגע בה והסב לה נזק גוף . נהג הרכב הפוגע, הזמין אמבולנס לצורך פינוי התובעת לבית חולים . זמן קצר לאחר מכן ובטרם הגיע האמבולנס התייצב במקום התאונה אדם שהזדהה כאביו של הנהג וביטל את הזמנת האמבולנס תוך שהוא מבטיח לתובעת כי הוא יפנה אותה במהירות לבית חולים .

הנהג הפוגע ואביו הסיעו את התובעת, לבית חולים ובדרך אף הסיעו את התובעת, לבית האבות בו היא עובדת, על מנת שתמסור לאחת הקשישות בה היא טיפלה מעטפה .

במהלך הנסיעה, אמרו הנהג הפוגע ואביו לתובעת כי לא תחשוש וכי בבית החולים הם ימסרו את כל הפרטים הנדרשים . משהגיעו לבית החולים וולפסון נמלטו הנהג הפוגע ואביו מהמקום מבלי שמסרו לתובעת את פרטיהם ו/או את פרטי הרכב המעורב " .

[להלן – גרסת התובעת בכתב התביעה

 

בתצהיר עדותה הראשית, העידה התובעת :"ביום 8.1.01 עת חציתי את הכביש ברח' סוקולוב בחולון רכב צד ג' פגע בי ואני נפלתי ארצה . לאחר התרחשות התאונה יצא מהרכב הפוגע הנהג ( בחור צעיר כבן 20) הרים אותי וסייע לי לשבת על אי תנועה בין הנתיבים והזמין באופן דחוף אמבולנס .כעבור זמן קצר ובטרם הגיע האמבולנס, הגיע למקום התאונה אביו של הנהג (הנהג קרא לו אבא) והוא אמר לבנו הנהג כי אין צורך באמבולנס ושהוא (האבא) יפנה אותי בעצמו לבית החולים . הבן הנהג אכן התקשר למד"א וביטל את הזמנת האמבולנס . הנהג הפוגע עזב את המקום ואביו השיב אותי ברכב ואמר לי לא לדאוג ושהוא יפנה אותי לבית החולים וידאג לכל הסידורים. מאחר ולפני התאונה היה לי כסף של המטופלת שלי, ביקשתי מהאב שיסיע אותי קודם למטופלת ע"מ שאחזיר לה את הכסף. האב אכן הסיע אותי לביתה של המטופלת בבית אבות "משען" ברח' ביאליק 33 בחולון . מאחר ולא יכולתי לעלות למטופלת בעצמי, האב לקח את הכסף והביא אותו למטופלת . לאחר מכן האב הסיע אותי לחדר המיון שבבית החולים "וולפסון ". באותו זמן כלל לא חששתי כי האב ירמה אותי והייתי בטוחה שכוונתו היא אכן לסייע לי .

לאחר שהגענו לחדר המיון, הופניתי לבדיקה ע"י האורטופד והאב ליווה אותי לבדיקה זו . האורטופד הפנה אותי לרנטגן וגם לרנטגן ליווה אותי האב . לאחר שליווה אותי לבדיקת רנטגן, ביקשתי מהאב את פרטיו והוא הבטיח כי יהיה בסדר ושאין מה לדאוג, אולם כאשר יצאתי מהבדיקה האב נעלם ".

[להלן – גרסת התובעת בתצהיר עדותה הראשית ]

 

בהודעת במשטרה :

" .. התחלתי בחצייה, הגעתי כמעט לחצי הרחוק של כל הכביש ולפתע רכב התחיל לנסוע מצד שמאל לצד ימין בכיוון חצייתי ופגע עם חזיתו בצד שמאל של גופי אני נפלתי ואותו הנהג של אותו הרכב הזיז אותי לצד הדרך , הזמין מד"א ויותר מאוחר אביו של הנהג הגיע למקום – ביטל את מד"א ולקח אותי לביה"ח וולפסון מבלי שאף אחד מהם ישאיר לי את פרטיו בביה"ח וולפסון . נבדקתי וצולמתי יש לי שבר ברגל שמאל וללא תפרים , עשו לי גבס ברגל ושוחררתי להמשך טיפול " .

 

 כפי שצוין בהודעה – עדותה תורגמה מהשפה הרוסית לשפה העברית  ע"י בנה של התובעת .

[ להלן –  גרסת התובעת בהודעתה במשטרה ]

טענות התביעה  :

לשיטת ב"כ התובעת, התובעת נמנעה מלטעון כי התאונה הינה תאונת פגע וברח במובן הקלאסי בו הנהג הפוגע נמלט מזירת התאונה ובמקום זאת מסרה התובעת גרסה קשה להוכחה אשר העמידה את זכאותה לפיצויים בסימן שאלה נוכח המצב המשפטי שהיה קיים במועד הגשת התביעה וטרם ניתנו פסקי הדין, בעניין השקידה הסבירה .

 

מסירת גרסה כגרסת התובעת, הן בהודעה למשטרה והן בכתב התביעה ובתצהיר עדותה הראשית והן במהלך חקירתה הנגדית, בנסיבות בהן יש באותה גרסה להעמיד את הסיכוי לקבלת פיצויים בסימן שאלה, יש בה להעיד על תום ליבה של התובעת ועל היעדר כל תחכום מצידה ועל כך כי התאונה אכן אירעה בנסיבות המתוארות .

 

עוד נטען כי, במסמכים הרפואיים אשר נערכו על ידי רופאי התובעת, בסמוך לתאונה ציינה התובעת כי נפגעה בתאונת דרכים, וזאת כ- 5 שנים, טרם הגישה את התובענה לבית המשפט, וטרם קיבלה ייעוץ משפטי בדבר זכויותיה .

 

מן האמור בטענות הנתבעת, הן בכתב הגנתה והן בתחשיב הנזק מטעמה עולה כי, לכאורה , בידי הנתבעת מצוי מידע אודות התאונה – מידע אשר מצביע על כך כי התאונה הנה תאונת עבודה ו/או כי התאונה לא ארעה בנסיבות הנטענות על ידי התובעת . משמע, שלפנינו תרמית, וטענה שכזו טעונה מידת הוכחה מוגברת .

 

הנתבעת, מוסיפה התובעת בסיכומיה ,הפעילה חוקרים פרטיים, אשר חקרו את התובעת ואת בנה, כאשר במסגרת חקירה זו נגבו עדויות הן ממנה והן מבנה . חרף הטענות החמורות שהועלו על ידי הנתבעת בכתב הגנתה, הנתבעת נמנעה להגיש לבית המשפט, כל ראיה אשר יש בה, כדי לתמוך בטענות החמורות שהעלתה בכתב ההגנה .

 

כך, גם נמנעה הנתבעת מלהעיד את החוקר/ים מטעמה ולהגיש לבית המשפט את ההודעות שגבו חוקריה .

 

טענות ההגנה

הנתבעת, הכחישה את אחריותה ואת נסיבות תאונת הדרכים הנטענת בכתב ההגנה, וזאת נוכח סתירות מהותיות ותהיות לא מוסברות שהתגלו אשר בגינם סבורה הנתבעת כי התובעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי אכן נפגעה באירוע המהווה תאונת דרכים והמקים עילת תביעה כנגד הנתבעת .

 

עוד נטען, כידוע כל אדם המתקבל לחדר המיון נשאל על ידי הרופא המקבל, את סיבת הפניה . עיון בתעודת חדר המיון מלמד כי, כל שסיפרה התובעת בחדר המיון היה כי "נפלה" . זה ולא יותר . התובעת לא אזכרה ולו ברמז כל מעורבות רכב ו/או פגיעה מרכב !

 

זאת ועוד, כפי שהוצג בפני התובעת, במהלך חקירתה הנגדית, טופס חדר המיון שצירפה התובעת לכתב התביעה אינו הטופס המקורי ובצילום של התיק בבית חולים וולפסון וכן של תיק המשטרה, הסתבר לנתבעת כי בטופס המקורי לא סומן X ליד "תאונת דרכים" וסימון זה הוסף רק בעותק אשר הוגש על ידי התובעת לבית המשפט !! כמו כן, הוצג לתובעת מסמך רפואי נוסף, אף הוא מבית חולים וולפסון, כאשר על המסמך שצירפה התובעת לתצהירה לא הופיעה מדבקה ואילו על המסמך אשר צולם על ידי הנתבעת קיימת מדבקה בה התאונה לא סווגה כ- "תאונת דרכים " אלא כאירוע אחר ! המסמכים הרפואיים הוגשו לבית המשפט וסומנו נ/1 ו – נ/ 2 .

 

טוענת הנתבעת, התובעת עומתה במהלך חקירתה הנגדית עם המסמכים השונים ואולם לא יכלה ליתן כל הסבר מניח את הדעת לפשר השינויים בין המסמכים ולמשמעות הדברים . אלא הסתפקה בטענות סתמיות לפיהן אינה יודעת מי ערך את השינויים וכי אלו נערכו על ידי בית החולים .

 

עוד, התאונה אירעה לטענת התובעת בשעה 18:00 ברחוב מרכזי וראשי בעיר חולון, וחרף זאת, לטענת התובעת לתאונה לא היו עדי ראיה והאירוע "לא עצר את התנועה ברחוב ??! ".ניסיון החיים מלמד כי כאשר מתרחשת תאונה ונהג פוגע בהולכת רגל, ברחוב מרכזי של העיר, בשעות אחר הצהריים, והולכת הרגל נופלת על הכביש,מייד מתגודדים סביב מקום האירוע עוברים ושבים רבים !

 

עוד טוענת הנתבעת, כי התובעת לא יכלה ליתן הסבר מניח את הדעת כיצד אביו של הנהג הפוגע, שלא היה במקום התאונה, הגיע למקום התאונה וזאת בטרם הגיע האמבולנס ומדוע הסכימה התובעת לנסוע עמו ולא להמתין לאמבולנס כמקובל !

 

עוד גורסת הנתבעת, החלק הארי של הסתירות והפערים בין עמדת הנתבעת לבין עמדת התובעת, בכל הנוגע לנסיבות התאונה, יכול היה לבוא על תיקונו המהיר והמלא באמצעות הבאת עדויות נוספות . ונראה כי העדה אשר חסרון עדותה בולט במיוחד הינה גב' שרה לנדמן אליה נסעה התובעת לטענתה להביא את הכסף אשר וודאי שמעה, בסמוך מאוד לאירוע את אשר ארע לתובעת והייתה יכולה לתמוך בגרסתה .

 

כמו כן, נמנעה התובעת מלזמן את מעסיקה אשר לו וודאי יש תיעוד לגבי היעדרותה של התובעת וסיבת ההיעדרות !

 

אפילו את בנה, אשר הגיע לבית החולים סמוך לאחר התאונה ונסע למשטרה למסור עדות, לא זימנה התובעת להעיד והדבר מעלה תהייה של ממש נוכח הקרבה המשפחתית !

 

ואחרון דברים, הנתבעת טוענת כי, אף אם ישתכנע בית המשפט כי ארעה תאונה כמתואר על ידי התובעת, הרי שאין התובעת זכאית לקבל פיצוי מהנתבעת שכן אין עילת תביעה כנגד הנתבעת . שכן בפסקי הדין האחרונים המצוטטים בהרחבה בסיכומי התובעת, נותרה הקביעה לפיה על הנפגע לפעול לאיתור הנהג כאשר המבחן אשר אומץ הלכה למעשה הינו מבחן האשם – האם נפל אשם במעשי הנפגע המצדיק שלילת הפיצוי, ובמקרה דנן, נפל אשם בהתנהגות התובעת כאשר נהג הרכב הפוגע לא ברח מן המקום אלא עצר, המתין עם התובעת הזמין עבורה אמבולנס ולבסוף אביו אף הסיע אותה לבית החולים ושהה עמה שם . משך כל אותו זמן, לא הייתה כל מניעה לקחת מהנהג את פרטיו ו/או לרשום את מספר הרכב ואולם התובעת נמנעה במכוון מלעשות כן ! .

 

לא זאת בלבד, אלא גם אם נניח כי במועד התאונה מצבה של התובעת לא אפשר לה לקחת פרטים, הרי שלא הייתה כל מניעה, לאחר התאונה, לפנות למגן דוד אדום ולבקש את פרטי המודיע אשר התקשר והזמין אמבולנס ורק מחדליה של התובעת הם שמנעו זאת וגרמו לכך ,שכאשר הוגשה התביעה למעלה מחמש שנים לאחר התאונה, לא ניתן היה כבר לקבל פרטים אלה .

 

דיון והכרעה :

דין התביעה להתקבל !  

 

אין חולק, ושני בעלי הדין מסכימים כי, בענייננו המדובר בעדות יחידה של בעל דין, משכך יש לבחון את עדותה של התובעת בהתאם לדוקטרינת ההכרעה על פי עדות יחידה של בעל דין, שבסעיף 54 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 הקובע :

 

פסק בית משפט במשפט אזרחי באחד המקרים שלהלן על פי עדות יחידה שאין לה סיוע, והעדות אינה הודיית בעל דין, יפרט בהחלטתו מה הניע אותו להסתפק בעדות זו; ואלה המקרים:

(1)  ...

(2)   העדות היא של בעל דין או של בן-זוגו, ילדו, הורו, אחיו או אחותו של בעל דין;

(3)   ...

(4)   ...

(5)   ... 

 

בטרם אבחן את עדותה של התובעת, בהתאם למתווה דבר החקיקה שבסעיף 54 לעיל, עלי לציין כי, לא אכחד כי, עדותה של התובעת כפי שניתן להתרשם, רצופה סתירות ואי דיוקים, שבחלקם יש בהם ממש, וחלקם מלאכותיות ושוליות .

 

כפי שניתן להתרשם, בחינת שתי הגרסאות שניתנו על ידי התובעת, הן בכתב התביעה והן בתצהיר עדותה הראשית, והשוואתן זו אל מול זו, מצביעה על סתירות ואי דיוקים כלהלן :

 

כזכור בכתב התביעה התובעת טענה: "..בטרם הגיע האמבולנס התייצב במקום התאונה אדם שהזדהה כאביו של הנהג וביטל את הזמנת האמבולנס ". בעוד שבתצהיר עדותה הראשית היא העידה :"..הגיע למקום התאונה אביו של הנהג (הנהג קרא לו אבא) והוא אמר לבנו הנהג כי אין צורך באמבולנס ושהוא (האבא) יפנה אותי בעצמו לבית החולים . הבן הנהג אכן התקשר למד"א וביטל את הזמנת האמבולנס .

 

נוסף לכך, התובעת טוענת בכתב התביעה :"הנהג הפוגע ואביו הסיעו את התובעת לבית חולים"  בעוד שבתצהיר עדותה הראשית היא מוסרת : "הנהג הפוגע עזב את המקום ואביו השיב אותי ברכב ואמר לי לא לדאוג ושהוא יפנה אותי לבית החולים וידאג לכל הסידורים " .

 

סתירה אחרת: בכתב התביעה נטען:"משהגיעו לבית החולים וולפסון נמלטו הנהג הפוגע ואביו מהמקום" . אלא שבתצהיר היא העידה : "לאחר שהגענו לחדר המיון, הופניתי לבדיקה ע"י האורטופד והאב ליווה אותי לבדיקה זו . האורטופד הפנה אותי לרנטגן וגם לרנטגן ליווה אותי האב .לאחר שליווה אותי לבדיקת רנטגן, בקשתי מהאב את פרטיו והוא הבטיח כי יהיה בסדר ושאין מה לדאוג, אולם כאשר יצאתי מהבדיקה האב נעלם " .

 

ועתה נשאלת השאלה היש בסתירות דלעיל, כדי להביא למסקנה לדחות את התביעה ?

 

דומה כי התשובה לכך הינה שלילית, סתירות אלה, חרף טענת הנתבעת אין בהן להביא למסקנה של דחיית התביעה ,וזאת בייחוד כאשר "עמוד השדרה" של העדות, בדבר פגיעתה של התובעת בתאונת דרכים ולטיפול הרפואי לו נדרשה בסמוך לתאונה הוכח  .

 

עדות התובעת - עדות יחידה של בעל דין

לצורך ביסוס תביעתה ,הסתפקה התובעת בעדותה היא, ולא הביאה עדים מטעמה. מכאן שיש להחיל בנסיבות העניין את הוראת סעיף 54 לפקודת הראיות הקובעת כי : יש צורך במעין "סיוע" או תוספת ראייתית מתאימה לצורך השתתת פסק דין בהליך אזרחי על בסיס עדותו של בעל דין . 

 

ייאמר כי, קבלת עדותו של בעל-דין ללא "סיוע", מצריכה הנמקה על פי דרישת סעיף 54 לעיל . יש לזכור כי אף שטיב הסיוע הנדרש על פי הסעיף שנוי במחלוקת (ראו י' קדמי על הראיות (מהדורה שלישית, תשס"ד) 1240), יש צורך, לכל הפחות, ב"תוספת ראייה" שעשויה להוות הנמקה מספיקה (השוו ע"א 6129/04 טרטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 5.12.05, בפיסקה 5 לפסק-הדין; ע"א 1064/03 אליהו נ' עזבון פיאמנטה, מיום 8.2.06, בפיסקה 9 לפסק-הדין).

 

מכל מקום, שעה שלא מוצגת כל ראייה חיצונית שהיא, ומתוך העדות עצמה עולות סתירות, מתבקשת המסקנה כי בעל-הדין לא עמד בנטל המוטל עליו . אך שונים פני הדברים במקרה דנא, כפי שיובהר להלן :

כסיוע חיצוני, בענייננו שוכנעתי כי יש להסתמך על פלט המחשב – המסמך הראשון שנערך לשיטת התובעת עם קבלתה לחדר המיון, ובו צוין כי סיבת הקבלה של התובעת לבית החולים הנה תאונת דרכים .

 

מקובלת עלי טענת התובעת ולפיה, מסמך זה אינו ניתן לזיוף ו/או שינוי . ולאחר שנחתם יכול לקיים את דרישת הנימוק לו נדרש בית המשפט לצורך הכרעה על פי עודת יחידה של בעל דין .

 

עוד כסיוע בנדון, ניתן להפנות אל התרשמותי האישית מעדותה של התובעת בכללותה . כאשר כפי שציינתי לעיל ,"עמוד השדרה" של העדות בדבר קרות התאונה ראוי לאמון בכל מרכיביו – והיקף התהיות העולות מתוך כלל חומר הראיות איננו מותיר ספק בדבר קרות התאונה .

 

נכון, שאין להתעלם מקשיים אלה ואחרים, שעלו בעדותה של התובעת, אולם חוסר ההתאמה בעדות הוסבר על ידי ב"כ התובעת, בכך שהשפה העברית אינה שגורה בפיה של התובעת, ויש לציין כי בפני היא העידה באמצעות מתורגמן , כמו כן עדותה במשטרה תורגמה על ידי בנה , כפי שצוין בהודעת המשטרה, לזה יש להוסיף כפי שמוסרת התובעת כי, גם בחדר המיון דבריה תורגמה על ידי מאן דהוא , מכאן, מאחר וניתן היה לדלות מתוך עדויות התובעת תשתית עובדתית מוצקה דיה אשר יש בה לשמש בסיס לממצאים ומסקנות בדבר קרות התאונה, התובעת זכאית ליהנות מזה .

 

כפי שנקבע בפסיקה: " הניסיון השיפוטי מלמד כי עצם קיומן של סתירות בין גרסאות שונות, אינן יוצרות בהכרח ספק סביר, וכי נסיון החיים והנסיון השיפוטי מלמדים שגם השקרן כולל בדבריו קטעי אמת, וכי גם דובר שעיקרי דבריו אמת מתבל דבריו לפעמים באמירה שאינה אמת, ועל בית המשפט לנסות ולהפריד בין אלו לאלו. הסינון וההפרדה בין חלקים אלה הוא מן המלאכות המקובלות על בית המשפט . (ראו ד"נ 3081/91 - אחמד מזייר קוזלי ו-4 אח' נ' מדינת ישראל . פ"ד מה(4), 441 ,עמ' 459-460) .

 

הימנעות מלהביא עדים

מושכלת יסוד בדיני ראיות, כי "מעמידים בעל דין בחזקתו שלא ימנע מבית המשפט ראיה שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלוונטית שהיא בהישג ידו ואין לו לכך הסבר סביר - ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה הייתה פועלת כנגדו". (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ . פ"ד מד(4) 595) . וכבר נקבע כי "אי הבאת עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד, כי יש דברים בגו וכי בעל הדין, שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו מחשיפתו לחקירה שכנגד... ככלל,אי העדת עד רלוונטי "יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו...". (ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ ,פד"י (1) 239 בע"מ 245.

 

שוכנעתי, מהסברי התובעת שהועלו בסיכומי התשובה, ולפיהם היא לא יכלה לזמן את עדת התביעה היחידה, הגב' שרה לנדמן ז"ל, מאחר והאחרונה, נפטרה ביום 12.12.2003 היינו לפני 5 שנים ובטרם המועד בו התקיימה ישיבת ההוכחות בתיק . אומנם, לא הוצג כל אישור לכך, אולם יש להניח כי, אילו לא מדובר בדברים נכונים, יש להניח כי, הנתבעת הייתה מתרעמת על כך ! 

 

עוד, לעניין זה,  הוסיפה התובעת כי, חוקרי הנתבעת חקרו וגבו עדויות הן מהתובעת, הן מבנה והן מאת הגב' שרה לנדמן ז"ל וזאת בסמוך לתאונה, ועובדות אלה לא הוכחשו על ידי הנתבעת, וכידוע הנתבעת נמנעה מטעמים השמורים עימה מלהציג בפני בית המשפט את ההודעות החתומות וזאת כפי הנראה היות וגם ההודעות הנ"ל תואמות את גרסת התובעת .

 

מכאן שאין, באי זימונה של עדת התביעה כדי ליצור הנחה לרעת התובעת .

 

אך לא  כך הדבר בעניין אי זימונו של בנה של התובעת לעדות . לא היה בפיה של התובעת כל הסבר לאי זימונו של הבן לעדות . אך כללו של דבר, בין גרסאות התביעה, קיימות סתירות שונות, סתירות אלה נוגעות בחלקן לעניינים שוליים, ובחלקן לעניינים מהותיים יותר. סתירות אלה, גם בקיבוצן יחדיו וגם כשהן פועלות בשיא עוצמתן, עדיין אין בהן די להטיל צל על גרסת התביעה, כפי שהוכחה ולפיה התובעת נפגעה בנסיבות הנטענות בכתב התביעה . הסיוע כאמור לעדותה בנמצא בפלט המחשב שהוצא מבית החולים ולפיו דווח כי התובעת נפגעה בתואנת דרכים, ודמות נוספת לסיוע מעין זה כפי שהראיתי לעיל, בא לידי ביטוי בדמות האמון אותו רחש בית המשפט לעדות.

 

יתר על כן, ובשולי הדברים, אציין כי תיוג סוג התאונה כתאונת דרכים, בתעודת חדר המיון אם לאו, אינה יכולה להביא להכרתה שכזו, ולכל היותר יכולה לטעמי להוות ראיה לכאורה ולא חותכת.   ומהניסיון, עדים אנו בלא מעט מקרים, בהם נפלו טעויות בסיווג התאונה על ידי רישום מוטעה כזה או אחר בתעודת חדר המיון, ומכל מקום, לא התרשמתי כי התובעת מנסה לבדות תאונה .

 

לפיכך, הגעתי לכלל מסקנה כי, עלה בידי התובעת, להרים את הנטל להוכיח כי נפגעה בתאונת דרכים .

 

שקידה סבירה

(ההדגשות לא במקור )

אכן, כפי שטוען ב"כ התובעת, סוגיה זו עמדה לדיון בשני פסקי – דין בבית המשפט המחוזי – בע"א (תל-אביב-יפו) 1344/07 - קורן שרה נ' קרנית-קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים . תק-מח 2008(1), 13950 [ להלן– פרשת קורן ], ובע"א (תל-אביב-יפו) 2559/06 - קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דנוך אחיאל . תק-מח 2008(2), 4498. [להלן – פרשת אחיאל ]  .

 

בפרשת קורן, ישבו הרכב השופטים : כב' השופט ישעיהו שנלר - אב"ד , כב' השופט ד"ר קובי ורדי, וכב' השופט א' אורנשטיין ובחנו את הסוגיה, ופסק – הדין בעניין ניתן פה אחד, בהסכמה לחוות דעתו של כב' השופט ד"ר קובי ורדי, כפי שקבע בזו הלשון: סעיף 12 (א) (1) מגדיר את תפקידיה של קרנית לפיצוי נפגע במקרים המתוארים בסעיף, כאשר סעיף זה אינו יוצר חבות . החבות נוצרת לאור הוראות סעיף 2(א) לחוק המטיל אחריות מוחלטת על הנוהג כלפי הנפגע .

 

כב' השופט ד"ר ורדי היה ער לכך כי, בית המשפט העליון נדרש לפרשנות הסעיף, בפרשת ע"א 502/84 - קרנית נ' אברהם הורוביץ ו-3 אח' פ"ד מא(1), 542 ,עמ' 544-545 . [להלן - פס"ד קרנית] . שם נקבעה ההלכה בהתאם לחוות דעתו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) ולפיה : פרשנותו של המונח "אינו ידוע", שבסעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד. הינה, מקום בו הוכח כי זהות הנהג הפוגע אינה ידועה, ולא ניתן לקבוע מיהו הנהג האחראי לתאונה, משתכללים התנאים לאחריותה של קרנית. קביעת אי הידיעה של הנהג הפוגע נתונה לשיקול דעת בית המשפט. ( ההדגשות שלי ע.ג )

 

יש לציין, וכפי שצוין על ידי הרכב השופטים בפרשת קורן, בפס"ד קרנית, קבע כב' השופט ד' לוין, כי יש להסכים לתוצאה הסופית אליה הגיע כב' השופט ברק ולפיה מאחר וביהמ"ש לא הצליח ע"פ הראיות שהובאו לפניו לקבוע מיהו הנהג האחראי לתאונה, קמה חבותה של קרנית לפצות את העובד. אך יחד עם זאת, הוסיף השופט ד' לוין וקבע בעמוד 547 לפס"ד קרנית לעניין ידיעת זהותו של הנהג הפוגע כי: "אכן, אין די בכך שהנפגע-התובע הוא עצמו אינו יודע, בעת הגשת התביעה, מיהו הנוהג האחראי. עליו להראות, ששקד במידה סבירה לאתרו ושהדבר לא עלה בידו. במקרה דנן, אמנם תחילה לא עמד הנפגע התובע בדרישה זו, אולם בהמשך ההליך נעשה מאמץ ראוי ובשקידה סבירה מצד התובע (המשיב 1 בערעור) והמערערת (הנתבעת) גם יחד לגלות, מיהו הנהג האחראי".

 

השופט ד' לוין קובע למעשה, כי לצורך התקיימותו של התנאי "הנוהג אינו ידוע", על הנפגע להוכיח ששקד במידה סבירה לאתר את הנהג ושהדבר לא עלה בידו. השקידה הסבירה יכול שתעשה גם "בהמשך ההליך", קרי, לאחר אירוע התאונה. דהיינו, הטלת נטל על הנפגע להוכיח ששקד במידה סבירה. מדובר במבחן אובייקטיבי שמשמעותו למעשה שאדם סביר לא היה יכול לאתר את הנהג בנסיבות התיק בבחינת "היה יכול להיות ידוע" או "היה עליו לדעת".  פסה"ד מסתיים במילים: "הוחלט, ברוב דעות, כאמור בפסק-דינו של השופט ברק".

 

אכן, כפי שמציין כב' השופט ד"ר קובי ורדי בפרשת קורן: ההלכה הפסוקה לעניין פרשנותו של סעיף 12(א)(1) לחוק הפלת"ד, נקבעה ע"י כב' השופט ברק ואילו חוות דעתו של כב' השופט לוין, היא דעת יחיד (ואף באמרת אגב), שלא אומצה ע"י דעת הרוב ולפיכך אינה מהווה הלכה פסוקה מחייבת, כמובנה בסעיף 20 לחוק יסוד השפיטה. ולמרות זאת, מבחן השקידה הסבירה, אומץ בחלק הארי של פסיקת בתי משפט המחוזיים והשלום, שבחנו, ככלל, האם הוכיח הנפגע שפעל "בשקידה סבירה". וכב' השופט ד"ר ורדי מפנה בעניין בין היתר לפסה"ד: (ת.א (כ"ס) 7376/03 טוקוב נ' קרנית (טרם פורסם) 9.6.04, ת.א (י-ם) 10838/04 רייזין נ' קרנית (טרם פורסם) 17.12.06, ת.א (כ"ס) 7375/03 פינצ'בסקי נ' קרנית (טרם פורסם), 7.12.06, ת.א (הרצ') 4999/04 אחיאל נ' המגן חברה לביטוח (טרם פורסם), 28.5.06, ת.א (טב') 2535/04 חדאד נ' קרנית (טרם פורסם), 25.4.06, ת.א (נת') 8094/05 דובינסקי נ' קרנית (טרם פורסם), 16.12.07, ת.א (רח') 2237/04 אלישאקשווילי נ' קרנית (טרם פורסם), 18.6.07, ע"א (חי') 4194/96 קרנית נ' מרעי, תק-מח 97(2)8. ע"א (נצ') 1142/06 חדאד נ' קרנית (טרם פורסם), 25.4.07,ת.א (ת"א) 57539/04 תומר נ' קרנית (טרם פורסם) 19/2/07, ת.א (ת"א) 164369/02 אסמעיל אעיד נ' קרנית (טרם פורסם) 21/5/07, ת.א (ת"א) 48229/05 יניב נ' קרנית (טרם פורסם), 31/10/07. ( ההדגשות שלי ע.ג.) 

 

הנני מאמץ את דעתו של כב' השופט ד"ר ורדי, בייחוד לאמור בדברי הסיכום מפיו , בפרשת קורן  :   כעולה מפס"ד קרנית, ולאור תכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד, מהותה של קרנית, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו והדרך הפרשנית המרחיבה והליברלית המקובלת בפסיקה בכל הקשור לחוק הפלת"ד,המבחן הראוי והמידתי שיש להחיל בבואנו לפרש את סעיף 12(א)(1) הינו מבחן האשם (על הצד המחמיר עם המבקש לשלול את הפיצוי והמקל עם הנפגע, באופן שהמינימום לשלילת הפיצוי תהיה התנהגות רשלנית רבתית) שייושם לפי שיקול דעת בית המשפט בהתאם לנסיבות המקרה הספציפי, תוך בחינת התנהגות הנפגע לאיתור הנהג הפוגע מאז קרות האירוע ואילך .              

 

כאמור לעיל, יתר השופטים שישבו בהרכב בפרשת קורן הוסיפו :

כב' השופט שנלר:" ..לא בכדי, הגענו למסקנה כי יש להחיל כללים ומבחנים שונים, כמפורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי כב' השופט ד"ר קובי ורדי, הגם שלדידי יש לצמצם אותם מקרים ואף ביתר שאת מהאמור בחוות דעתו.  הקרן, כמשמעותה בחוק, ממומנת למעשה על ידי ציבור הנהגים - בעלי רכב, המבוטחים באמצעות חברות הביטוח וכאמור בסעיף 15 לחוק. כך ניתן לראות בקרן כעין "ביטוח כללי" הממומן על ידי כלל הציבור ואשר נועד להבטיח מקור לפיצוי נפגעים בתאונות דרכים, אשר אין ביכולתם להיפרע מחברת ביטוח ספציפית, בין מחמת העדר ידיעה על הנהג הפוגע, וממילא העדר ידיעה בשאלת מבטחת המכונית הפוגעת, כהוראת סעיף 12(א)(1) לחוק, בין במקרה ובו אין כיסוי ביטוחי לנוהג, סעיף 12(א)(2) לחוק, ובין במקרים בהם למבטח אין יכולת לשלם את הפיצוי, סעיפים 12(א)(2א) ו- (3) לחוק.  דהיינו, המחוקק ביקש לקבוע פיצוי לנפגע הזכאי לפיצוי, בכל אותם מקרים שאין בידו להיפרע ממבטח וללא קשר לנפגע ולפעולותיו.

 

יתר על-כן, לא בכדי נקבעה גם ההוראה שבסעיף 9(א) (2) לחוק, לענין זכות החזרה החלה גם על קרנית ובהתייחס לנוהג ללא ביטוח בעת שקרנית פיצתה את הנפגע לפי הוראות סעיף 12(א)(2) לחוק.

 

ניתן, איפוא, להסיק מהאמור כי נקודת המוצא הבסיסית של החוק קמה וגם ניצבת בבואנו לדון בסעיף 12 לחוק. קרי, זכות הפיצוי הקיימת לנפגע וללא צורך בהוכחת אשם מצד הנהג הפוגע וללא קשר להתנהלות הנפגע, כפוף לחריגים שבסעיף 7 לחוק. כך גם, ביקש המחוקק להבטיח כי גם אם לא יהיה בידי הנפגע ממי להפרע, יקבל פיצוי על נזקיו.

 

בהינתן האמור, נבחן עתה מהי משמעות הדרישה של מבחן "השקידה הסבירה" שהחילו בתי המשפט על נפגע הטוען כי זהות הנהג הפוגע אינה ידועה.

 

ראשית, בניגוד לשני העקרונות הבסיסיים שקבע המחוקק, נמצאנו עוברים ליסודות של דיני הנזיקין הכלליים של בחינת רשלנות זאת או אחרת של הנפגע, אשר עלולה לשלול ממנו פיצוי חרף זאת שאין חולק שנפגע בתאונת דרכים. אם אכן, היתה זאת כוונת המחוקק, האם לא היה ראוי לשלול פיצוי מנפגע אשר בגין רשלנותו ואף אשם מצידו גרם לעצם תאונת הדרכים?! והרי הדברים לכאורה בגדר קל וחומר. אם יש מקום לשלול, בשיטת יישום המבחן האמור, פיצוי ממי שכל חטאו שלא איתר את הנהג הפוגע, על אחת כמה וכמה יהיה מקום לשלול ממי שבאשמו נפגע באותה תאונת דרכים.

 

אין חולק כי לא כך הדברים וכי לא זאת היתה כוונת המחוקק, אלא הפוך מכך. יהיה אשמו של הנפגע אשר יהיה, כפוף לחריגים יוצאים מהכלל כתוצאה ממעשה מכוון, לא ישלל הפיצוי אף מנפגע שכזה.

 

משכך, מדוע ישלל הפיצוי ממי שלא טרח דיו לאיתור הנהג הפוגע.

 

שנית, למעשה הדרישה של המבחן האמור, באה להטיל על נפגע לאתר כיסוי ביטוחי, דהיינו, אנו כביכול מבקשים לערב את הנפגע בשאלה מי יפצה אותו, האם חברת ביטוח ספציפית או קרנית.

ודוק, נקודת המוצא היא כי הנפגע זכאי לפיצוי, מדוע להטיל עליו את הנטל לסייע בידי קרנית שלא היא זאת שתפצה אותו אלא חברת ביטוח פלונית.

 

יתר על-כן, כאמור, לאור מימון הקרן על ידי כלל המבוטחים ובאמצעות חברות הביטוח, לכאורה הנפגע ביטח עצמו בין במישרין ובין בעקיפין ומדוע לא ייפרע מעת שהוא זכאי לכך, הכל בגין מחדל זה או אחר באיתור החייב בפיצוי.

 

לדידי, שאלת זהות המפצה, אם חברת ביטוח פלונית או חברת הביטוח "הכללית", הינה שאלה טכנית שאינה מעניינו של הנפגע. לכאורה לא זאת היתה כוונת המחוקק וכך לא מילותיו.

 

לבסוף, אם ביחס לנהג או בעלים של רכב, ניתן לדרוש כי ימלאו תנאים מוקדמים, טרם נהיגה ברכב, כגון כיסוי ביטוחי, האם ראוי לדרוש מנפגע בתאונת פגע וברח שיידע כי עליו לנסות ולאתר את הנהג הפוגע?

 

מסקנתי, איפוא, שלכאורה, אין ולא היה מקום להחיל מבחנים שהמחוקק לא קבעם ואשר לדעתי לא רק שאינם עולים בקנה אחד עם הוראותיו של החוק, אלא מנוגדים אף לתכליתו ועקרונותיו.

 

כפי שציין חברי, דעתו של השופט לוין בפס"ד קרנית, הינה דעה יחידה ואף בגדר אוביטר. משכך, אין מניעה כי נסטה מחוות דעתו ואף מיישום תוצאת חוות דעתו כפי שנקטו בתי המשפט בערכאות השונות. לדעתי יש להחזיר "עטרה ליושנה" ולקבוע כי מעת שהוכח שאכן הנהג הפוגע לא ידוע, תפצה קרנית את הנפגע.

 

עם זאת, במקום שבית המשפט ישוכנע, ועל קרנית הנטל לשכנעו, כי למעשה לא מדובר בנסיבות שהנהג הפוגע אכן לא ידוע, כגון בקנוניה, אזי ישלל הפיצוי. 

 

כך, אם יש מקום לשלול את הפיצוי מקרנית, הרי שלילה זאת תעשה אך ורק באותם מקרים חריגים וקיצוניים בהם ישוכנע בית המשפט כי קיים אשם בדרגה הגבוהה ביותר של הנפגע, עד שניתן יהיה לראות באשם זה משום אי מילוי התנאי שקבע המחוקק. אין אני משוכנע שאף רשלנות רבתי, יהיה די בה.

 

אכן, לשונו של המחוקק כי "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" ועל-כן לכאורה אם בעת הדרישה מקרנית הנהג הפוגע ידוע, הגם שפרטיו אינם ידועים, ניתן היה לכאורה לטעון כי לא התקיים התנאי האמור.

 

אולם, בחינת תכלית החקיקה אין אני סובר כי זאת הפרשנות הראויה. ההוראה לא מצומצמת לתאונות פגע וברח ואין לצמצמה רק למקרה שהנהג לא נראה וכלל לא ידוע. המונח "ידוע", עניינו שלא ניתן לאתר למעשה, את המבטחת באמצעות הנהג.

 

לכן, די בכך שבעת הדרישה מקרנית הנפגע אינו יכול להצביע על הנהג האחראי, על מנת שיקבל את הפיצוי מקרנית.

 

אין אנו נדרשים לבחינת התנהלותו של הנפגע והאם אכן יכול היה לדעת את זהותו, כפוף למקרים החריגים והקיצוניים.

 

נוכח מסקנה זאת, לכאורה, אין גם צורך להדרש לשאלת "העיתוי" של התנהלות זאת או אחרת של הנפגע.

 

הנה כי כן, יש לקבוע כי הכלל הינו כי מעת שהנפגע מפנה דרישה לקרנית ובית משפט שוכנע כי אכן הנפגע אינו יודע מי הנהג שפגע בו, אזי יהיה זכאי לפיצויים מקרנית.

 

הגם שכך, במקרים  יוצאי דופן בהם הוכח אשם בדרגה הגבוהה ביותר, לדעת חברי רשלנות רבתי ולדעתי אף מעבר לכך, אז ורק אז משיוכח החריג על ידי קרנית, ישללו הפיצויים מנפגע שכזה.

 

כב' השופט א' אורנשטיין :

"נדרשים אנו לבחון את משמעות הוראת סעיף 12(א) (1) לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1965 (להלן: "החוק"), אשר זכתה לפרשנות בלתי אחידה בפסקי הדין של בתי המשפט השלום אשר רובם ככולם, יישמו את מבחן "השקידה הסבירה", שטבע כב' השופט ד. לוין בפסק הדין בע"א 502/84 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' הורוביץ, פ"ד מא (1) 542  (1987).  אכן, כפי שציין חברי כב' השופט ד"ר ורדי, קביעת בית המשפט העליון באותו מקרה, היתה לצורך אותו עניין דעת מיעוט שנאמרה אגב אורחא, ולא נדרשה להכרעה. לפיכך, ובהעדר פסיקה נוספת של בית המשפט העליון לעניין זה, לא ראיתי מניעה לסטות מהמבחן האמור לצורך הפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 12(א)(1) לחוק.

מטרת ורקע החוק, שהינו כאמור חוק סוציאלי במהותו שנועד ליתן בידי מי שנפגע בגופו בתאונת דרכים לקבל פיצויי, מורים לנו כי יש לפרשו באופן המקל עם הנפגע, אלא אם נקבע אחרת בחוק. באופן זה גם פרש בית המשפט העליון את החוק באותם המקרים שהובאו לפתחו. לפיכך, חיוב נפגע לפעול בשקידה סבירה לאיתור הנהג הפוגע, אינו דר בכפיפה עם הפרשנות המקילה שנדרשים אנו ליתן לחוק. 

 

זאת ועוד, עיון בהוראת החוק הדרושה ליישום מורה כי אין בה כל חיוב ממנו יש ללמוד כי על הנפגע מוטל לפעול בשקידה סבירה לשם איתור הנהג הפוגע, לאמור: 12(א)(1) "הנוהג האחראי לפיצויים אינו ידוע" ותו לא. הוראה זו יש איפוא לפרש באופן דווקני ואין להחיל את מה שלא נקבע בה.

 

טעם נוסף לדחיית מבחן השקידה הסבירה הוא על דרך היקש מהוראות אחרות המצויות בחוק. מעיון בחוק למדים כי המחוקק תחם באופן מפורש את אותם המקרים שבהתקיימם תישלל זכותו של נפגע לקבלת פיצויים. כך היא הוראת סעיף 7 לחוק על סעיפי המשנה לו. משמע, הכלל הוא פיצוי הנפגע ורק החריג שלילתו. לפיכך, אין מקום להכביד ולמנוע מהנפגע את מה שהמחוקק איפשר באופן ברור ולכן אין מקום לאפשר שלילת זכות הנפגע לפיצויים מקום שהמחוקק עצמו לא מצא לנכון לעשות כן.

 

הטלת חובה על הנפגע לשקוד באופן סביר לאיתור הנהג הפוגע, מטילה על הנפגע נטל, הינה הכבדת יתר, אינה תואמת את המצופה מהנפגע, סוטה מלשון החוק, ואינה דרה בכפיפה עם לשון החוק ומטרתו. 

 

חברי השופט ד"ר ורדי, מציע לקבוע כי רק במקרה של "אשם" בדרגה של "רשלנות רבתית" לפחות מצד הנפגע, תישלל הימנו הזכות לקבלת פיצויים וכאמור בסעיף 29 לפסק דינו, בעוד אב"ד השופט שנלר, סובר כי שלילה כאמור תעשה רק במקרים של "אשם" בדרגה גבוהה יותר של הנפגע. אף אני בדעה שיש לאמץ את  מבחן "האשם", כתנאי לשלילת זכות הנפגע, שכן יש בו לטעמי כדי ליישם נכונה את מטרת החוק, תוך האיזון בין הטלת חיובים על קרנית לבין מתן אפשרות לנפגע לקבל פיצויים ככל שהאחרון לא "היה אשם", באיתור הנהג ובאורח שיש גם כדי לבטא את ההלכה הפסוקה שניתנה לעניין "אשם" הנפגע (ראו רע"א 2853/96 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דחפור פרח, פ"ד נג(1)680 (1999) ובאנלוגיה לקבוע בסעיף 7 לחוק ותוך הרמוניה לפרשנות שניתנה לו.

 

מסכים אני כי יש לבחון את האשם של הנפגע באופן שתחילה עליו להוכיח כי אין בידיו את פרטי הנהג הפוגע. במקרה כאמור, תידרש קרנית להוכיח את אשמתו של הנפגע כתנאי לשלילת זכותו לפיצויים.

 

את מבחן האשם של הנפגע, יש להחיל כבר מתחילת אירוע הפגיעה ועד חלוף זמן סביר לאחריו, ומבלי שיש צורך לתחום את התקופה, כל מקרה לנסיבותיו. מספר גורמים עשויים להשפיע לעניין זה, כך ניתן להעלות על הדעת שסמוך לאחר הפגיעה ובהתחשב בחומרתה, מצב הנפגע כמו גם גילו ייגרמו להיות במצב של בלבול עד כי לא יצטייד בפרטי הפוגע. עם זאת, בחלוף מספר ימים, מצופה כי יתעשת ובאם בידו המידע על זהות הנהג הפוגע, יטרח לדווח עליו לגורמים הדרושים (ראה ת.א. (רמ') 1647/07 סאל נחמה נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים 2008  בעמוד 6 (פורסם בנבו).

 

 

ובפרשת אחיאל, ישבו בהרכב : כב' השופט ישעיהו שנלר, כב' השופט ד"ר קובי ורדי, כב' השופט לבהר שרון,  ושם נקבעו הדברים להלן: " יש להדגיש כי בתאריך 18/3/08 ניתן פסק דין בהרכב י' שנלר (אב"ד) ד"ר ק' ורדי וא' אורנשטיין בע.א 1344/07 קורן שרה נ' קרנית (ט.פ, להלן: "פס"ד קורן").בפסק דין זה, נאמר על ידי כי מבחן השקידה הסבירה שנקבע ע"י השופט ד. לוין בפס"ד קרנית, היה דעת יחיד ונאמר כאמרת אגב שאינה מחייבת.

לאור מטרתו ותכליתו הסוציאלית של חוק הפלת"ד ופרשנותו, מהותה של קרנית וחוק יסוד כבוד האדם וחירותו - המבחן הראוי והמידתי שיש להחיל בפירוש סעיף 12(א)(1) לחוק הינו מבחן האשם, על הצד המחמיר עם המבקש לשלול את הפיצוי, באופן שהמינימום של ההתנהגות המביאה לשלילת הפיצוי תהיה התנהגות של רשלנות רבתי מצד הנפגע.

מבחן זה ייושם לפי שיקול דעת בית המשפט, בהתאם לנסיבות המקרה, תוך בחינת התנהגות הנפגע לאיתור הנהג הפוגע מאז קרות אירוע התאונה ואילך.

הנטל מוטל ראשית על הנפגע להוכיח שהנהג הפוגע לא ידוע, ואז עובר הנטל לקרנית להוכיח שדבק אשם בהתנהגות הנפגע המצדיק את שלילת הפיצוי עפ"י החוק.

יש לציין שלדעת חברי להרכב בפס"ד קורן, אב"ד השופט שנלר, יש להוכיח אשם בדרגה גבוהה אף מעבר לרשלנות רבתי, כאשר הכלל הינו שמעת שהנפגע מפנה דרישה לקרנית וביהמ"ש שוכנע כי אכן הנפגע אינו יודע מי הנהג שפגע בו, אזי הנפגע זכאי לפיצויים מקרנית.

לדעת חברנו להרכב בפס"ד קורן השופט אורנשטיין (שלא הכריע בין שתי הדיעות לגבי דרגת האשם הנדרשת לשלילת הפיצוי) יש להחיל את מבחן האשם של הנפגע באופן שלאחר שיוכיח שאין בידיו את פרטי הנהג הפוגע, תידרש קרנית להוכיח את אשמת הנפגע כתנאי לשלילת זכותו לפיצויים, תוך בחינת האשם מתחילת אירוע הפגיעה מבלי לתחום את התקופה, לפי נסיבות המקרה.

 

וכבוד השופטת ר' לבהר שרון הוסיפה :

אני מסכימה ומצטרפת לחוות דעתו המנומקת של חברי השופט ורדי. באופן עקרוני אני מאמצת את הגישה כי אין מקום להחיל, בבואנו לפרש את סעיף 12(א)(1) לחוק, הקובע את חובתה של קרנית לפצות נפגע שאין בידו לתבוע פיצוי מחברת הביטוח, מבחנים שהמחוקק לא קבע אותם ואשר אינם עולים בקנה אחד עם תכליתו ועקרונותיו של חוק הפלת"ד, מאחר שהנהג האחראי לתאונה אינו ידוע.

 

כוונת המחוקק היתה שלא להשאיר נפגע בלא פיצוי. מרגע שהנפגע אינו יודע מי הנהג שפגע בו, זכאי הוא על פי הוראות החוק לפיצויים מקרנית.

 

עד כאן ציטוטים מדברי חברי ההרכב הנכבד בבית המשפט המחוזי

 

מן הכלל אל הפרט :

אפתח בזה, שלא עלה בידי הנתבעת להוכיח אשם מצד התובעת, המביא לשלילת הפיצויים ממנה . בהתחשב בסיטואציה הקשה בה הייתה שרויה התובעת, שכן אין ספק כי המדובר באירוע טראומטי, ובהתחשב בגילה המתקדם של התובעת, לא שוכנעתי כי התנהגותה מגיעה לכדי רשלנות ובוודאי לא רשלנות רבתי היכולה להגיע לכדי אשם, והתנהגותה בנדון שקולה למעשה כדין תאונת פגע וברח .

 

בחינת התנהגותה של התובעת, גם לאחר קרות התאונה אף מחזקת המסקנה לעיל, וחרף טענות הנתבעת בנדון, לא שוכנעתי כי יש כל רבותא בכך שהתובעת לא פנתה למד"א

 

לא שוכנעתי כי נפל כל אשם, באימון שרחשה התובעת לאביו של הנהג, שנאות והסיע אותה לבית החולים ואף ליווה אותה לבדיקות, ובשל דבריו של האב כי " אח"כ הוא יתן לה את כל הפרטים, היא סמכה את ידיה ולא רשמה את פרטי הנהג , כאשר לא היה לה בסיס לחשוד באב .

 

מסקנתי היא אם כן כי התובעת הצליחה להוכיח קיום עילת תביעה  כנגד הנתבעת, וכי היא זכאית לפיצוי על הנזק שנגרם לה באירוע התאונה .

 

מכאן אעבור לשאלת הנזק :

פיצוי גלובלי :

לעתים, כאשר הגורמים הרלוונטיים אינם ניתנים להערכה מדויקת, יכול בית המשפט לנקוט בדרך של קביעת סכום גלובלי כהפסד כושר השתכרות . (ראה – ע"א 354/65 יצחק פרידמן נ' משה פלדנשטיין ואח' פ"ד כ(1) 106 ) . ולטעמי זו דרך ראויה בנסיבות התיק שדנן . אך בטרם אפרט את הנימוקים לפסיקת פיצוי מן הראוי להביא את דברי בית המשפט המחוזי ב – ע"א 3686/05 ישראלי אורי נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ ואח' מיום 22.12.2008 (פורסם בנבו ) ושם בית המשפט התייחס לשאלת פסיקת פיצוי גלובלי בקובעו : "הלכה פסוקה היא כי על בית המשפט להימנע ככל האפשר מלערוך חישוב גלובלי. פיצוי גלובלי יפסק רק במקום בו אין אפשרות לערוך חישוב אקטוארי וזאת כאשר לא ניתן לקבוע את אחד הנתונים ההכרחיים למשוואת הפיצויים, כגון שיעור השכר האפשרי, שיעור ההפסד או אורך תקופת העבודה הצפוי (ראה ד.קציר "פיצויים בשל נזק גוף" כרמל ספרות משפטית בע"מ, מהדורה רביעית עמ' 353 וכן ע.א 685/79, אטראש נ' מעלוף, פ"ד לו (1) 625,631). גם במקרה כזה על ביהמ"ש לפרט, ככל האפשר, את הנתונים העובדתיים שהביאוהו למסקנתו. הענקת פיצוי גלובלי איננה משחררת את בית המשפט מהנמקה מפורטת ככל האפשר לגבי בסיס השכר הראוי, ולגבי שיעור הנכות התפקודית. בית המשפט צריך לנמק אלו שיקולים הביאוהו להעניק פיצוי גלובלי, ועליו לפרט כיצד הגיע לסכום זה, שכן גם כאשר מדובר באומדנה, הרי שהיא מבוססת על נתונים ספציפיים, ואין מקום 'לזרוק סכומים לחלל האויר' ללא הנמקה " . (ההדגשות שלי ע.ג.)

 

בעניינו, התובעת ילידת שנת 1936 בת 72 שנים, הוכח בפני כי, ערב התאונה וחרף גילה המתקדם, היא עבדה כמטפלת בקשישים, בעמותת "לב זהב" וגובה השתכרותה כנקוב בתלושי השכר שצירפה כלהלן :

בתיק המוצגים [ת / 1] :

חודש

שנה

גובה שכר ברוטו

אוקטובר

2000

884 ₪ 

נובמבר

2000

852 ₪

דצמבר

2000

1039 ₪

 

בסיכומי תשובה צורפו התלושים :

חודש

שנה

גובה שכר ברוטו

ינואר 

2001

249 ₪  (החודש בה אירעה התאונה )

פברואר

2001

492 ₪

מרץ

2001

871 ₪

אפריל

2001

868 ₪

מאי 

2001

868 ₪ 

יוני

2001

1059₪

יולי 

2001

873 ₪

 

יוצא שגובה שכרה של התובעת עומד על סך כ- 950 ₪ לחודש .

 

לטענת התובעת בסיכומים, שעקב המצוקה הכלכלית בה היא נתונה, היא נאלצת להמשיך לעבוד עד עצם היום .

 

מנגד, הנתבעת טוענת כי התובעת פרשה מעבודתה בגיל 70 שלא בקשר לתאונה נשוא התיק .

התובעת לא נשאלה על מועד פרישתה מהעבודה, אם בכלל, כמו כן, לא צורפו תלושי שכר עדכניים להיום .

יתר על כן, כפי שהתברר מחקירתה הנגדית של התובעת, בניגוד לאמור בתצהירה, היא הייתה באי כושר משך חמישה חודשים (על זה אף , הנתבעת חולקת ) , עוד עלה מחקירתה הנגדית של התובעת כי במקום עבודתה וכפי שמציינת : " כמעט שלכולם ( לכל העובדים , ע.ג )  העלו את המשכורת " .

 

נתון נוסף שמתעתע את הראייה, באשר לשאלת התמדתה של התובעת בעבודתה הינו גילה המתקדם של התובעת . שכן שכפי שצייתי היום היא בת 72 , ואין בידי כלים לקבוע מהו מועד פרישתה הצפוי מעבודה וכנגזר מכך לדון בשאלת הקשר הסיבתי בין הפרישה לבין מצבה לאחר התאונה . גורמים אלה, מביאות למסקנה כי אין מנוס מקביעת סכום גלובלי בנדון, אך כמורה דרך לקביעת הסכום הגלובלי יש לקחת בחשבון, את גילה של התובעת, גובה נכותה הרפואית - והתפקודית וגובה שכרה .  

 

הנכות הרפואית

ד"ר אלכסנדר בלנקשטיין, שהתמנה כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, בדק את התובעת והעמיד את נכותה הצמיתה על שיעור 10 % לצמיתות .

 

המומחה קבע כי: התובעת נחבלה בברך שמאל, טופלה לראשונה שמרנית בגלל שבר בפלטו ובהמשך הוחלט על ניתוח ואכן נעשה קיבוע פנימי בעזרת 3 ברגים . בנוסף קיבלה שתל עצם .ובצילום ביקורת לאחר ניתוח נתקבלה עמדה טובה .

 

התובעת מתלוננת על הפרעה תפקודית, ומבחינת הבדיקה הקלינית נמצאה רגישות מדיאלית ולטרלית באזור הברך השמאלית . כמו כן, נמצאה הגבלת תנועות בכיפוף הברך. יישור הברך תקין . צילום רנטגן עדכני הדגים שבר מחובר אך באזור אספקט לטרלי של המרווח הפרקי לכיוון ראש הפיבולה נראית אי סדירות במרווח הפרקי .  

 

לאור זאת ,העמיד המומחה את נכותה הצמיתה של התובעת על 10% לפי סעיף 35(1)(ב) .

 

הנכות התפקודית

בתצהיר עדותה הראשית העידה התובעת : עובר לתאונה היית אישה חרוצה ודינאמית ועבדתי כמטפלת בקשישים,  בחברת "לב זהב", 5 ימים בשבוע, כשעתיים ביום,  עבודה ממנה השתכרתי כ- 800 ₪ נטו לחודש .

 

בסיכומים ב"כ התובעת טען : חרף גילה המבוגר היא עבדה כמטפלת ושכרה עמד על סך 1,000 ₪ , לחודש בהתאם לתלושי השכר שצורפו לתיק המוצגים .

 

עוד טוען ב"כ התובעת כי, ברור שעם חלוף הזמן ועם התערותה של התובעת בחברה ולימוד השפה הייתה התובעת יכולה להגדיל היקף עבודתה ולהשביח את שכרה .

 

הנתבעת גורסת לעומת זאת כי, נוכח גילה של התובעת ( בת 72 כיום ובת 62 במועד התאונה ) אין ממש בטענה כי הייתה משביחה את שכרה, וסביר כי ממלא, אף אלמלא התאונה, לא הייתה ממשיכה בעבודה זו זמן רב .

 

עוד לטענתה של הנתבעת, התובעת נמנעה מלהעיד מי ממעסיקה אשר היו יכולים לתמוך בטענתה בדבר התדרדרות בתפקוד לאחר התאונה, עד כדי צורך בהפסקת עבודה ודי בכך, לשיטתה כדי לדחות את כל טענותיה בעניין זה .

 

"מן המפורסמות הוא, כי אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית ועל בית המשפט לבחון תמיד את מידת 'התפקודיות' של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע " - ע"א 4946/06 צל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 31.3.2008) .

 

אין ספק כי, פגיעה בברך היא פגיעה תפקודית, ואין להקל ראש בהשפעתה הפוטנציאלית בחיי היום יום .

 

בענייננו, ניתן להתרשם מתוקפת אי הכושר הארוכה היחסית כי התובעת סבלה מן הפגיעה לא מעט . אכן, המדובר בנכות אורטופדית אשר מעצם טיבה וטבעה, הינה בגדר נכות תפקודית, במיוחד בסוג עבודתה של התובעת . בהתחשב בגילה של התובעת ונתוניה האישיים

 

בנסיבות העניין, ראיתי לקבוע את שיעור נכותה התפקודית בהתאמה לנכותה הרפואית . 

 

אשר להפסדי שכר, טוענת התובעת בסיכומים : כתוצאה מהתאונה נאלצה התובעת לשהות בחופשת מחלה ממושכת . לתובעת אושרה חופשת מחלה למשך כחודשיים ( 50 יום ) , אך בשל כאביה העזים ומגבלות התנועה ממנה סבלה התובעת, היא התקשתה לשוב לעבודה, ורק לאחר 5 חודשי היעדרות שבה התובעת לעבודתה .

 

מנגד טוענת הנתבעת כי, במהלך חקירתה הנגדית, הודתה התובעת כי בפועל נעדרה מעבודתה משך חמישה חודשים בלבד ולא שישה חודשים כפי שטוענת . ואולם, מעיון בתלושי השכר שצירפה התובעת לתצהירה ניתן ללמוד כי גם טענה זאת איננה נכונה, שכן בתלוש השכר של חודש יולי שצורף לתצהיר עדותה הראשית של התובעת במקום המיועד לסימון החודשים בהם עבדה התובעת, מסומנים כל החודשים ברציפות החל מחודש 01 , הווי אומר כי, התובעת לא מסרה אמת בכל הנוגע להפסדיה הנטענים וכי בפועל קיבלה שכר מאת המעביד בתקופה לגביה טענה להפסדי שכר .

 

דיון בטענה כי המדובר בתאונת עבודה

לטענת הנתבעת, כבר מתחילת ההליכים, נטען על ידה, בכתב ההגנה כי התאונה מהווה תאונת עבודה, וכי על התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי על מנת למצות את זכויותיה וכי, יש לנכות מכל פיצוי שייפסק כל סכום שהתובעת הייתה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי . טענת הנתבעת זו, מבוססת לשיטתה על העובדה, בה הודתה התובעת בפה מלא, כי בעת התאונה הייתה התובעת בדרכה לאחת הקשישות בהן טיפלה, לאחר שהוציאה עבורה כסף. כך עולה בבירור מתצהיר עדותה הראשית, עדותה בבית המשפט וכן מעדותה של התובעת במשטרה שם סיפרה כי : " לא חציתי במעבר חציה כי מיהרתי להגיע למקום בו אני מטפלת".

 

מקובלת עלי טענת התובעת בנדון ולפיה, המדובר בטענה פוזיטיבית שעל הטוען אותה רובץ נטל ההוכחה . דרישה זו, פועלת ביתר שאת, מקום שהנתבעת טוענת בכתב הגנתה בסעיף 17  : " עוד ומבלי לפגוע באמור לעיל תטען הנתבעת כי התאונה ארעה לתובעת, אם בכלל, תוך כדי עבודתה ומהווה תאונת עבודה ולפיכך על התובעת לפנות למוסד לביטוח לאומי למצות זכויותיה ויש לקזז מכל פיצוי שייפסק, אם ייפסק את הסכומים שהתובעת קיבלה ו/או הייתה זכאית לקבל מהמוסד לביטוח לאומי " .

 

בתחשיב הנזק מטעם הנתבעת נטען כי, "על פי מידע שברשות הנתבעת התאונה מהווה תאונת עבודה שכן התובעת הייתה בדרכה לאחת הקשישות בהן טיפלה, לאחר שהוציאה עבורה כסף" .

 

ועתה מבקשת הנתבעת ללמוד מכך, היא התאונה הינה תאונת עבודה . אלא שייאמר כי התקשיתי לקבוע כי על התובעת נטל הוכחת היסוד השלילי, שהתאונה אינה מהווה תאונת עבודה  .

 

לציין כי התובעת נשאלה בחקירתה הנגדית :

ש. זה נכון שבאותו זמן היית מטפלת בקשישה מטעם הביטוח הלאומי .

ת. נכון . בבוקר, מטעם עמותת לב זהב שפועלת מטעם הביטוח הלאומי .

ש. זה נכון שאת טפלת באותו זמן בקשישה בשם שרה לנדמן .

ת. נכון .

....

ש. היא שלחה אותך לכספומט בבנק לאומי להוציא כסף בשבילה .

ת. נכון .

 

ובתחילת חקירתה וכשאלה ראשונה נשאלה התובעת :

ש. את טעונת שהתאונה הייתה בשעה שש בערב ברח' סוקול בחולון .

ת. נכון .

 

מתשובותיה אלה של התובעת, אני למד כי שעות עבודתה של התובעת הינן בבוקר כפי שהעידה, ואילו התאונה קרתה בשעות הערב . משמע כי התאונה לא הייתה במסגרת שעות עבודתה של התובעת . ואין ללמוד מכך, שהתובעת נשלחה על ידי המטופלת שלה להוציא כסף, כי התאונה הינה גם תאונת עבודה .

 

אין גם ללמוד מהעובדה כי התובעת לא זימנה את גברת לנדמן מאומה , שכן כפי שנטען על ידי התובעת בסיכומי תשובה , האחרונה נפטרה בצער רב בשנת 2003 . אומנם לא הוצג כל מסמך המאשר את הטענה , אולם אין לי יסוד להניח אחרת , ויש להניח כי אילו הנתבעת לא מסכימה לעובדה זו, הדבר היה בא לידי ביטוי בסיכומיה או בסיכומי התשובה מטעמה אילו היו מוגשים .

 

בהעדר חשיפת "המידע שברשותה של הנתבעת " אין בפני ראייה לקבוע כי התאונה הינה תאונת עבודה . ומשכך דין טענותיה של הנתבעת להידחות .

 

מכאן לחישוב הפיצויים :

הפסד כושר השתכרות לעבר ולעתיד

בנסיבות התיק וכאמור, על דרך האומדנא אני פוסק לתובעת את הסך  10,000 הסכום כולל את תקופת העבר  .

 

כאב וסבל

בהתאם לנכותה של התובעת ובהתחשב בימי האשפוז ,התובעת זכאית לסך :  12,600 ₪ .

 

עזרת צד ג' :  

לטענת התובעת, כתוצאה מהתאונה ומהפגיעות הקשות שנגרמו בעטייה, בוצע ניתוח ברגלה אשר גרר אחריו תקופה בה הומלץ לתובעת על הליכה ללא דריכה למשך 3 חודשים .

 

עוד נטען כי התובעת סבלה מכאבים עזים ונטלה תרופות ומשככי כאבים, והתקשתה לבצע את עבודות משק הבית ופעולות יום יומיות פשוטות אותן נהגה לבצע ללא כל קושי עובר לתאונה, אשר על כן נזקקה התובעת לסיוע קרובי משפחתה באופן מוגבר .

 

ואולם גם כאן, בחרה התובעת שלא להביא עדים והסתפקה בהעלאת הטענה .ותהיתי מה היה יותר קל מלזמן את בנה של התובעת למתן עדות על מנת לתמוך בטענותיה בעניין .

 

יחד עם זאת, ההלכה בעניין היא, כי רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנא ובלבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע  ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני משפחה. (ע"א 93/73 ושני נ' קראוז,  פ"ד כח (1) 277; ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פ"ד מ"ד (4) 1).

 

בהתחשב בגילה של התובעת, בניתוח שעברה לאחר התאונה ותקופת ההחלמה אני רואה להעריך את עזרת הזולת לעבר בסך : 5,000 ₪ .

בנסיבות העניין, ובהעדר הוכחה אחרת מצד התובעת לא מצאתי לפסוק פיצוי לתקופת העתיד . , התובעת חזרה לשגרת חיים נורמלית (עם כל הקשיים שהיא מתארת) חזרה לעבודתה וכפי שטענה המדובר בעבודה פיזית, יש להניח כי לא תיזקק לעזרת הזולת בעתיד, ואם בכל זאת תיזקק , הזדקקותה זו לא נובעת מהתאונה .

 

הוצאות רפואית :

הוצאות בגין טיפולים רפואיים, רכישת תרופות, הינם בגדר נזק מיוחד שטעון הוכחה., אשר למידת הוודאות והדיוק המתבקשת מהנפגע בהוכחת הנזק והפיצוי, ההלכה היא כי:"תורת הנזק ותורת הפיצוי אינן תורות מדויקות, ואינו נדרש דיוק מתמטי, ואינה נדרשת ודאות מוחלטת. כל שנדרש הוא, כי הנפגע - התובע יוכיח את נזקו ואת הפיצוי המגיע לו במידת ודאות סבירה... כלומר, באותה מידת ודאות המתבקשת מנסיבות העניין...על כן, באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים, על הנפגע התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא ייפסק לו פיצוי". (מע"א 355/80 אניסמוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ פ"ד ל"ה (2) 800, 809 בע"א 605/88 תבורי ביח"ר למשקאות קלים בע"מ ואח' נ' מעיינות הגליל המערבי סוכנויות (1979) בע"מ ואח', פ"ד מ"ה (2) 10-11).

 

התובעת טוענת כי, כתוצאה מהתאונה נגרמה לתובעת חבלה קשה בברך שמאל, אשר בגינה נזקקה התובעת למשככי כאבים, לתרופות ולמדרסים והיא נאלצה להוציא הוצאות ניכרות לצרכי אשפוזה וריפויה , הוצאות אלה בחלקן אינן כלולות בסל הבריאות והתובעת ממנה בעצמה כפי שהיא טוענת .

 

עוד לשיטתה, בידיה נשתמרו רק חלק מהקבלות, שכן אין לצפות לנוכח הזמן הממושך שחלף מאז התאונה כי , התובעת תשמור את כל הקבלות .

 

מנגד הנתבעת טוענת, בחוות הדעת של המומחה מטעם בית המשפט, לא נקבע על ידי המומחה כל צורך בהוצאות רפואיות בעתיד . ולנוכח העובדה שמדובר בעניין שברפואה הרי שבהעדר קביעה מצד המומחה בדבר הצורך בהוצאות, אין התובעת זכאית לפיצוי .

 

בהתאם לקבלות שצירפה התובעת לתצהיר עדותה הראשית, ולנוכח גובה הנכות שנקבעה אני פוסק לתובעת סכום גלובלי לעבר ולעתיד את הסך  5,000 ₪ .

 

סוף דבר :

נזקיה של התובעת מסתכמים בסך :  32,600 ₪ .

 

אשר על כן, אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובעת את הסך 32,600 ₪ ,בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור 13% ומע"מ וכן תחזיר הנתבעת לתובעת את האגרה ששולמה בעת פתיחת ההליך .

 

הסכומים ישולמו תוך 30 יום מיום המצאת פסק – הדין, שאם לא כן הם ישאו הפרשי ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל .

 

ניתן היום א' בטבת, תשס"ט (28 בדצמבר 2008) בהעדר הצדדים.                                                 _____________________

חאג' יחיא 54678313-50228/06

  ע. ג'. חאג' יחיא, שופט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

עיצוב: Tink
2168